|
השפה המדוברת מהי?
השפה המדוברת היא שפת היום-יום, שכל ערבי מדבר בכל הזדמנות, בחיק המשפחה,
בעבודה, בשוק, וכו'. היא שונה מהערבית הספרותית הכתובה (ספרים,
עיתונים, מכתבים - גם בין בני משפחה) והרשמית (רדיו, נאומים והרצאות).
כדי להמחיש את ההבחנה הזאת נאמר: שני משכילים המדברים יחד – שלא לפני
המיקרופון או בכנס רשמי – מדברים בשפה המדוברת. לעומת זאת ילד הכותב
להוריו יעשה זאת בשפה הכתובה.
הכתובה והמדוברת הן שתי צורות שונות של השפה הערבית. אפשר לומר: שתי
שפות. ומי שרוצה לדבר עם ערבים, כדאי לו שילמד את השפה המדוברת כשפה
שיש לה אופי וצורה משלה. טעות לראות בה מין צורה "מקולקלת" של השפה
הכתובה, שאפשר להגיע אליה על ידי גלישה מאותה שפה כתובה.
יש הרבה מן המשותף לשתי השפות – הכתובה והמדוברת – כגון חלק גדול מאוצר
המילים, ודבר זה מתגלה ככל שמתקדמים בידיעת שתי השפות. אך במגע ראשון
בולט לעין יותר השוני שביניהן:
מילים רגילות בשפה המדוברת שאינן קיימות
בשפה הכתובה – ולהיפך;
-
אותה מלה הקיימת בשתי השפות, אבל במבטא
שונה;
-
צורות שונות בנטיית הפעלים;
-
שוני גם במבנה המשפט וגם בכללי ההגייה.
נכון הוא, שהשפה הכתובה משפיעה על השפה המדוברת (הדבר יוסבר בכרך 2) ויש
אנשים המערבבים את שתיהן, במיוחד כשעוברים לנושאים מופשטים, טכניים,
רשמיים, או במסגרת ריאיון טלוויזיוני שבו רוצים לשוות לדיבור נימה
חגיגית או רמה משכילית. הדבר שונה מאדם לאדם, ויש משכילים הדבקים בשפה
המדוברת לכל אורך הריאיון, או שהם מתחילים בשפה ספרותית בשני המשפטים
הראשונים ובמשפט השלישי עוברים לשפה המדוברת.
על כן חשוב לנו, בשלב ראשון, ללמוד היטב את השפה המדוברת כמו שהיא נשמעת
בכל שיחה יום-יומית בין ערבים. בכרכים 3 ו-4, כאמור, נעשה הכרה עם השפה
"המעורבת", הנקראת "השפה המשכילית" (בין הספרותית לעממית).
הערבית ה"ארצישראלית" (ה"פלסטינית")
בכל ארצות ערב מדברים התושבים בניב מקומי השוני מאזור לאזור. למשל: יליד
מצרים המגיע למרוקו לא יבין את שיחת בני המקום, גם אם יזהה מלה פה ושם.
הערבית המדוברת הנלמדת בספר זה מיוחדת לתחומי ארץ-ישראל, אבל היא קרובה
מאוד לניב הלבנוני ולניב הסורי. היא גם מדוברת בתחומי ירדן, בגלל המספר
הרב של הפלסטינאים המגוררים שם. בקורס זה נעיר לפעמים על הדמיון שבין
הניב הנלמד לבין הניבים הקרובים המדוברים במקומות אחרים.
אבל הניב הפלסטיני עצמו אינו אחיד בכל חלקי הארץ. יש צורות דיבור מיוחדות
לעיר ולכפר, לגליל ולאזור ירושלים, שלא לדבר על להגי הבדוים.
בספר זה בחרנו ללמד את השפה העירונית, תוך הבחנה בין הגליל (נצרת,
חיפה, עכו) לבין ירושלים. יש לציין שההבדלים בין צפון ודרום מסתכמים
במילים וצורות מעטות בלבד, והלומד יתרגל מהר לניב האזור שהוא יבחר בו.
אם נדבר בניב העירוני הנלמד בספר זה, ובמבטא הנכון כמובן, כל ערבי יבין
אותנו. את הדברים המיוחדים לכפרים או לאזורים מסוימים (כפרים לאורך
גבול לבנון, רצועת עזה...) אפשר ללמוד כשנפגשים עם אנשי האזורים האלה.
| 
